הרמח“ל - בין חוקר למקובל

מעטות הדמויות בהיסטוריה היהודית שהן קונצנזסואליות כמו הרמח“ל, ומעטות הדמויות השנויות במחלוקת כמוהו; כל זרם ביהדות המודרנית ראה את עצמו כממשיך דרכו, וזאת מבלי להסכים על מה היתה דרכו. בתנועת הההשכלה ראו בו מבשר ההשכלה שנרדף על ידי ממסד שמרני, ביאליק הגדיר את הרמח”ל “המשורר הראשון של השירה העברית החדשה”, הליטאים ראו בו ממייסדי תנועת המוסר והחסידים ראו בתפיסתו הקבלית בסיס לתפיסתם. כמו שכותב הרב דוד הכהן:

גדול המקובלים האחרונים היה רמ“ח לוצטו, והשפעתו עוד נמשכת בדורנו . שלשה זרמים היו בישראל, בדור האחרון, ההשכלה, החסידות, והמוסר, הם נלחמו זה בזה, וכולם שמו לראשם את רמח”ל. ההשכלה העריצה את מחזותיו, הסימבוליים, לישרים תהלה, ומגדל עז, ועוד. בעלי החסידות ספר לימודם העיקרי, קל“ח פתחי חכמה, ובעלי המוסר - ספר מסלת ישרים, הוא לימודם והגיגם.

האם ריבוי הפנים הזה נובע מהיותו דמות דיאלקטית ומלאת סתירות? האם הרמח“ל המקובל המשיחי ולוצאטו האינטלקטואל הם אנשים שונים בגוף אחד או שיש תפיסה סדורה מאחוריהם? בעבודה זו אציג את המצע ההיסטורי והמקורות שעליהם בנויה תפיסתו, ואטען שיש תפיסה קוהרנטית מאחורי האופן שבו הוא משלב בין לימודי החול (בפרט לוגיקה, רטוריקה ודידקטיקה) ללימודי הקודש (בפרט קבלה).

יהדות איטליה

מבוא כללי ¹¹ בונפיל, במראה כסופה: חיי היהודים באיטליה בימי הרינסאנס; רות, היהודים בתרבות הרנסאנס באיטליה.

קהילת איטליה היא קהילה עתיקה. לראשונה מוזכרים יהודים באיטליה כבר בימי החשמונאים, קודם חורבן הבית. אצל קיקרו הם מוזכרים כבר בתור קבוצה מאורגנת ובעלת השפעה פוליטית. בעקבות דיכוי המרד הגדול, הגיעו לרומא גלי שבויים מיהודה שנפדו על ידי יהודי העיר. במאה הראשונה לספירה כחלק מתהליך כללי של חיפוש רוחני בחברה הרומית, חלק מהרומאים, שקראו לעצמם “יראי שמיים” אימצו מנהגים יהודיים כמו מנוחה בשבת, צום, תרומות לבית המקדש וביקור בבתי כנסת.

על אף ההדררדרות בתנאים בעקבות עליית הנצרות, הקהילה היהודית המשיכה להתבסס בדרום איטליה עד סוף המאה ה13, אז בעקבות רדיפות נדחקו צפונה. במאה ה15 היגרו לאיטליה יהודים רבים מגרמניה. אחרי גירוש ספרד ב1492 הגיע גל של הגירה מספרד, ובמשך המאה ה16 הגיעו אליה צאצאי האנוסים, בעיקר מפורטוגל. גלי ההגירה טיפחו הלך רוח קוסמופוליטי עם ערכים ומושגים חדשים מכל רחבי אירופה. עם זאת סבלה יהדות איטליה מהתבוללות ואנטישמיות לסירוגין - עליה בהשתלבות היהודים בחברה הכללית הביאה לעלייה בהתבוללות, אלו, יחד עם גלי עליות באדיקות הנוצרית, הביאו לעליה באנטישמיות והרדיפות, מה שהביא לחיזוק הזהות היהודית והתרחקות מהחברה הכללית.

מחקרים כמותיים על ספריות היהודים במאה ה16 הראו שרמת האוריינות שלהם היתה משמעותי גבוהה יותר מזו של שכיניהם הנוצרים, הרוב המוחלט של הספרים הם כתבי קודש בעברית, מה שמצביע על נתק מסוים מהחברה הכללית.

אבל לא כל היהודים היו רחוקים מהתרבות הכללית, המלומדים היהודים שקדו על לימוד טקסטים פילוסופיים, והיו בשיח עם מקביליהם הנוצרים, בעיקר כשראו את הטקסטים בתור נייטרליים ומדעיים. לא יהיה זה מדויק לראות בכך השפעה חד כיוונית של התרבות הנוצרית רנסנסית על התרבות היהודית תוך תהליך של התבוללות - גם היהודים וגם הנוצרים קראו את אותם הטקסטים הקלאסיים, ובהתאם ראו בעצמם חלק מחידוש המסורות הפילוסופיות והריטוריות הקלאסיות. רבים מהמלומדים היהודים אף ראו בכך חידוש של מסורת יהודית, לפי שלשיטתם מקור ה“חכמות היווניות” הוא ביהדות. כך למשל כותב מיסר ליאון, מחבר “נופת צופים” ²² מסר ליאון, נופת צופים., ספר רטוריקה קלאסית בעברית:

והנה בימי הנבואה … היינו לומדים ויודעים מן התורה כל החוכמות והתבונות וכל ההשגות האנושיות בכללם … אמנם אחרי הסתלקה השכינה מבינינו בעונותינו הרבים … לא נוכל להבין מדברי התורה כל השלמויות וההשגות … לכן … אחרי ידענו כל החכמות או חלק מהם א“כ נתבונן בדברי התורה, אז תפקחנה עיני שכלנו שהם נכללות בדברי התורה ונתמה איך לא הבננו זה ממנה מתחלת הענין.

פדובה, עירו של הרמח“ל ישבה תחת שלטון ונציה. במהלך המאות ה14 וה15 היגרו לפדובה מגורשים רבים מגרמניה וצרפת, ולפי המסורת של משפחת לוצאטו, גם אבות המשפחה הגיעו מגרמניה. הקהילה האשכנזית שהתפתחה בפדובה הפכה לבסוף לקהילה החשובה והגדולה ביותר בעיר.

הקבלה הלוריאנית באיטליה

איטליה היא מהמקומות הראשונים באירופה שקבלת הארי הגיעה אליהם, דרך רבי ישראל סרוק (סרוג), גדול מפיצי תורת הארי..³³ מרוז, “אסכולת סרוק: היסטוריה חדשה”. סרוק, שלמד מהאר“י בארץ ישראל, הגיע לאיטליה דרך פולין בסוף המאה ה16, ושם הפיץ את תורתו. הוא שילב בין הקבלה לפילוסופיה, כמו שכותב עליו ר’ יהודה ממודינא ⁴⁴ ממודינה, ארי נוהם, p. 53.

שמעתי מפי המ“ר ישראל סרוק … שאין בין הקבלה והפילוסופיה כלום, וכל מה שהיה מלמד מהקבלה, היה מפרש על דרך הפילוסופיה

הראשון בתלמידיו הוא הרמ“ע מפאנו, המתווך בין האר”י ור“י סרוק לרמק, שהוא “רבו מתוך ספריו” ⁵⁵ מפאנו, פלח הרימון.. נוסף עליו רבי אברהם הירירה, שברח מספרד כאנוס ופגש את סרוק לפני שהשתקע באמסטרדם. הירירה, בהמשך לרבו וביתר שאת פירש את תורת הארי באופן אלגורי על פי הפילוסופיה הניאו אפלטונית, ספריו נכתבו בספרדית ונועדו לציבור האנוסים, שהיו בעלי השכלה אינטלקטואלית גבוהה אך התקשו בשפה העברית.

במאה ה17 הגיע לאיטליה רבי משה זכות, זכות נולד באמסטרדם ולמד בישיבת “עץ חיים” לצד שפינוזה, וידוע שלמד בצעירותו לטינית. בגיל 20 עבר לפולין כדי ללמוד קבלה, ומשם היגר לאיטליה, שם לימד תלמידים רבים וביניהם רבי יהודה באסאן ורבי בנימין בן אליעזר הכהן, רבותיו של הרמח“ל.

הרמח“ל אם כן ירש מסורת קבלית ענפה, שאחד ההבדלים המשמעותיים בינה לבין שאר קבלת אירופה (ובפרט קבלת פולין) הוא השילוב, גם אם לא תמיד מכוון, בין קבלה לבין פילוסופיה.

הרמח“ל

חייו ⁶⁶ גארב, מקובל בלב הסערה: ר' משה חיים לוצאטו.

הרמח“ל נולד בפדובה בשנת 1707, עד גיל 20 הספיק לחבר שני מחזות - “מעשה שמשון” ו”מגדל עוז“ וספר של רטוריקה ופואטיקה - “לשון לימודים” כמו גם פיוטים, קינות ושירי חתונה, למד לטינית וכנראה גם צרפתית, נהיה לתלמיד לרבה של פדובה ר’ ישראל באסאן ולרב”ך, והחל בלימוד קבלה. תלמידו ר’ גורדון העיד כי “כשהיה בן יד שנים היה יודע כל כתבי הארי בעל פה”.

בגיל 19 חווה רמח“ל התגלות שבעקבותיה נאספו סביבו חבורת צעירים שרובם היו סטודנטים באוניברסיטת פדובה, בעיקר לרפואה ומשפטים. הוא לימד את בני החבורה קבלה וכתב עשרות ספרי קבלה ועורר בכך ביקורת רחבה על לימוד קבלה למי שאינם ראויים לכך. בעקבות הפולמוס נאסר עליו להפיץ קבלה, ואחרי תקופה בה לימד רק לחוג מצומצם ונמנע מלהוציא את ספריו לאור, הוא נישא לצפורה בתו של רב העיר מנטובא.

בגיל 26 נסע לאמסטרדם עם משפחתו ועורר בכך חשש שהוא מתכוון להוציא את ספריו באחד מבתי הדפוס שבעיר, בעקבות כך, בדרכו לאמסטרדם, נעצר בפרנקפורט והושבע שלא ללמד כלל קבלה ושלא להראות כתביו לאף אדם. הוא ראה בשבועה זו כלא תקפה “כחרס הנשבר” בגלל שהושבע תחת כפייה ואיומים. כתביו הוחרמו ונקברו באופן שהביא לכליונם.

באמסטרדם כתב ספרים שאומנם הושפעו מהגותו הקבלית אך לא עשו שימוש בניסוח קבלי. בתקופה זו כתב את ספריו המוכרים והמשפיעים ביותר - “דעת תבונות” ספר על סוגיות יסוד באמונה וביחוד על פרשנות קבלית של ההיסטוריה המנוסח בתור דיאלוג, “דרך ה” העוסק בנושאים קרובים אך באופן שיטתי והיררכי יותר, וספר המוסר “מסילת ישרים”.

בשנת 1743, בגיל 37, נסע הרמח“ל לארץ ישראל, והשתקע בעכו. 4 שנים מאוחר יותר, בגיל 40 נפטר ממגפה. ⁷⁷ יש לציין שלפי המסורת מותר ללמוד קבלה רק מגיל 40.

השפעות ההגות הכללית על הרמח“ל

הרמח“ל קרא לטינית ואף תרגם כתבים מלטינית לעברית, והושפע מההגות ההומניסטית של התקופה. מנקין ⁸⁸ מנקין, “על 'ספר ההגיון' לרמח"ל ועל המתודה הרמיסטית בכתביו”. מראה שכתביו, במיוחד אחרי הגירתו לאמסטרדם, הושפעו מהלוגיקה של ההומניסט הצרפתי פטרוס רמוס ושהוא עשה שימוש רחב בשיטות והמושגים של האסכולה הרמיסטית; ספרו “ספר ההגיון” הוא תרגום של ספר לוגיקה שנכתב על ידי כומר פרוטסטנטי בשם מרקוס וונדלין, כמו שהרמח”ל עצמו כותב בפתיחה לספר:

רובו העתקתי מספרים שקדמוני בלשונות אחרות והבאתיו אל לשוננו להיטיב עם בני עמנו

הרמח“ל ראה בלימוד לוגיקה ודיאלקטיקה בסיס ללימוד קבלה. כמו שהוא כותב: ⁹⁹ לוצאטו, דרך חכמה, p. 194.

(הבסיסים ללימוד חוכמת האלוקות) הא’ הוא … כתבי הקודש ומאמרי החכמים …והב’ הוא כלל דרכי החקירה והבחנת העיונים, והוא הלימוד ההגיוני שצריך לחקור ולהשיג מה שצריך להשיג באלוקיות

אף בפועל הוא השתמש בשיטות מהאסכולה הרמיסטית בספרו הקבלי “דעת תבונות”, בפרט שיטת ההבחנות שלו עשויה להיות לקוחה משם. הוא לא רואה בלוגיקה והרטוריקה חוכמות חיצוניות ליהדות, ואף רואה בנביאים כאבטיבפוסים לנואמים מושלמים. בספרו על הרטוריקה “לשון לימודים” הוא כותב

לכלם (מכללי הרטוריקה) משל בדברי נביאי האמת, איש מהם לא נעדר.

הרמח“ל גם הושפע מהפילוסופיה החדשה, הרב דוד הכהן (הנזיר) אף משער שהוא הושפע מלייבניץ, זאת בעיקר על סמך הדמיון בין השימוש של הרמח”ל במשל האורלוגין בדעת תבונות למשל השעון של לייבניץ. ¹⁰¹⁰ כהן, פתחי הפרדס: ביאור לקל"ח פתחי חכמה לרמח"ל, p. 30, 54.

שיטתו

ראינו אם כן, שתי דרכים שבהן הרמח“ל מסביר את הנכונות שלו לשלב “חכמות חיצוניות” עם לימודי הקודש והקבלה: ראשית, הוא רואה בהם ידע שהיה בתוך העולם היהודי ואבד. בנוסף, הוא רואה בלימודי החול בסיס שעליה נבנה לימוד הקבלה.

הדרך הראשונה נשמעת מוזרה יותר לאוזן מודרנית. הרמח“ל טוען שכל מה שהוא לומד מהעולם הכללי היה קיים בעבר בתוך המסורת היהודית, וזה נראה מאוד יומרני. ובכלל אם הידע הזה קיים כבר, למה צריך ללמוד אותו מבחוץ? הכיוון הזה נראה יותר מתבקש כשמשווים אותו לרעיון הלמידה כהיזכרות של אפלטון: ¹¹¹¹ אפלטון, מנון, p. 81c.

there is nothing which she (the soul) has not learned; so we need not be surprised if she can recall what she formerly knew about virtue and about other things. … for seeking and learning are, as a whole, nothing but recollection.

לפי אפלטון אפשר ללמוד רק מה שכבר למדנו ושכחנו, תנאי לאפשרות של חיפוש אחר ידע הוא היכרות עם הידע הזה, ומי שלא היה לו אף פעם מפגש עם הידע הזה לא יחפש אותו כלל.

כך גם מופיע במקורותינו: ¹²¹² תלמוד בבלי, מסכת נידה, p. 30b.

ומלמדין אותו כל התורה כולה, שנאמר: “ויורני ויאמר לי יתמך דברי לבך שמור מצותי וחיה”, ואומר: “בסוד אלוה עלי אהלי” … וכיון שבא לאויר העולם, בא מלאך וסוטרו על פיו ומשכחו כל התורה כולה, שנאמר: “לפתח חטאת רובץ”.

הרמח“ל לכן רק מרחיב תפיסה זו גם לרמת האומה, האפשרות שלנו ללמוד פילוסופיה כאומה או קהילה קיימת רק בהנתן שהיה לנו פעם את הידע הזה ושכחנו אותו, ולכן מכך שאנחנו מצליחים ללמוד זאת מוכח שהידע הזה לא זר לנו.

לפי הדרך השניה, העמדה לפיה לימוד פילוסופיה הוא תנאי מקדים ללימוד קבלה מתבקשת משיטת האור וכלים של הקבלה הלוריאנית, לפיה יש הבדל בין התוכן הפנימי (האורות) לבין הדרך שבה מחזיקים בו (הכלים), כך שאין בעיה שגם כשהתוכן הוא קבלי יהיה צריך כלים שאינם תורניים מהפילוסופיה שישמשו את הלימוד.

אבל כשחושבים על החיבור הזה במונחים של אורות וכלים, אפשר להבין את שתי הפתרונות האלו כחלק מאותה תמונת עולם, כך מתאר הרמח“ל את שבירת הכלים: ¹³¹³ לוצאטו, חוקר ומקובל.

יצאו עשרה כלים בראשונה ואורותיהם אחר כך. ירדו האורות לכתר חכמה ובינה וקיבלום (הכלים את האורות), לשבעה תחתונות - ולא קיבלום. יחד נשברו וירדו למטה ואורותיהם עלו למקומם. ועליהם הוא אומר: “ואלה המלכים אשר הלכו בארץ אדום לפני מלוך מלך לבני ישראל”.

קודם לתוכן שצריך להתגלות ירדו ה“כלים” שצריכים להכיל אותו ולאפשר את הופעתו בעולם, ואחריהם יורדים האורות ו“מתלבשים” בכלים, אבל בגלל חוסר מוכנותם הכלים לא מצליחים להכיל את אותו התוכן, נשברים, ושבריהם מתפזרים בעולם, ובאין כלים שיכולים להופיע את התוכן גם הוא אובד. תפקידו המשיחי של המקובל הוא לאסוף את אותם שברים ולתקנם כך שיחזרו להופיע דרכם האורות הגנוזים.

סיכום

ראינו אם כן מאיפה הרמח“ל ירש את הנכונות לשילוב פילוסופיה בלימודי הקודש, וכיצד דווקא התפיסה הקבלית שלו מאפשרת לו לראות בכך שליחות משיחית. האורות של חכמת האלוקות צריכים להופיע דרך כלים, לכן תיקון כלים אלו חיוני לתהליך ההיסטורי, ושם את החוקר־מקובל למנהל הגאולה.

עמד אליהו הנביא הנאמן, פתח ואמר: רבי, רבי, אשריך שזכית להיות תומך לשכינה בגלות, ועכשיו אתה כסא כבוד לגבוה. וכשהיא יוצאת מן הגלות, אתה הוא מנהל לה. ¹⁴¹⁴ לוצאטו, שבעים תיקונים, תקונא קדמאה, מתורגם מארמית.